השכר הקובע לפיצויי פיטורים: למה העלאה בשכר לא יושבת בקופה

מהו ״השכר הקובע״, ומי בכלל מחליט מה נכנס אליו?

סעיף 12(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ״ג-1963 קובע את השיעור: ״שיעורם של פיצויי הפיטורים הוא: שכר חודש אחד לכל שנת עבודה בעובד במשכורת אצל מעסיק״, ולעובד בשכר — ״שכר שבועיים לכל שנת עבודה בעובד בשכר כאמור״. החוק עצמו אינו מגדיר מהו אותו ״שכר חודש״. את זה הוא מאציל: סעיף 13 מסמיך את שר העבודה לקבוע בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת, ״את שיטת חישוב השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי הפיטורים״.

המסמך שעושה את העבודה האמיתית הוא לכן לא החוק אלא התקנות: תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ״ד-1964. שם יושבות כל התשובות לשאלה ״איזה שכר״, והן מפורטות בהרבה ממה שמקובל לחשוב.

תקנה 1(א) פותחת ברשימה סגורה: ״הרכיבים שיובאו בחשבון שכר-עבודה לענין תקנות אלה הם״ — שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת-משפחה. ארבעה רכיבים, וזה הכול. תקנה 1(ב) מוסיפה הרחבה אחת: ״נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד״. כל מה שאינו ברשימה — גמול שעות נוספות, בונוס, עמלות, שווי רכב, טלפון, החזרי הוצאות — פשוט אינו שם. זו אותה תקנה 1 בדיוק שקובעת גם את השכר המבוטח לפנסיה, ולכן אותם רכיבים נושרים משני החישובים יחד.

איזה שכר נספר — האחרון או הממוצע?

תקנה 4 עונה על זה, והיא מבדילה לפי ענף. היא פותחת: ״השכר שישמש בסיס לחישוב פיצויי-פיטורים בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי יהיה״, ואז שני מצבים. בפסקה (1) — ״שכרו האחרון של העובד״. בפסקה (2) — ״שכר העבודה הממוצע של העובד, בלי תוספת יוקר המחיה״, לסוגי שכר מסוימים.

כשחל הסכם קיבוצי, תקנה 2 מקדימה אותו: ״פיצויי פיטורים יחושב על פי ההוראות שבהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד״, ותקנה 3 קובעת שאישור על תוכן ההסכם ״יהיה ראיה מכרעת לענין תקנה 2״.

לרוב העובדים במגזר הפרטי, שאין עליהם הסכם קיבוצי ענפי, הכלל הפעיל הוא זה של תקנה 4(1): השכר האחרון. וזה הפרט שמייצר את כל מה שבא אחר כך, כי ״האחרון״ אינו רק של השנה האחרונה — הוא הבסיס לכל השנים.

קיבלתי העלאות שכר במהלך השנים. איך זה משפיע?

זה מרים את כל ההיסטוריה. אם השכר הקובע הוא השכר האחרון, והשיעור הוא שכר חודש לכל שנת עבודה, אז העלאה בשנה העשירית מגדילה גם את הפיצוי בעד השנה הראשונה. אין בתקנות מכניזם שמקפיא שנים מוקדמות לפי השכר שהיה בהן.

כאן נפתח הפער, והוא גדול. נניח עובד שעבד עשר שנים, התחיל ב-9,000 ₪ שכר יסוד וסיים ב-18,000 ₪, בעלייה הדרגתית.

המשפט שמסכם את זה: ההפקדה היא תצלום של השכר ברגע ההפקדה, והחבות היא תצלום של השכר ברגע הפרידה. כל העלאת שכר מרחיקה את שני התצלומים זה מזה.

השכר שלי הופחת. האם הפיצויים נפגעים אחורה?

לא, ויש תקנה שנכתבה בדיוק בשביל זה. תקנה 8 עוסקת בהפחתת שכר וקובעת: ״יראו כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה״. כלומר השנים שלפני ההפחתה נשארות מחושבות לפי השכר הגבוה שהיה בהן.

בדוגמה: עובד שהשתכר 14,000 ₪ שבע שנים, ושכרו הופחת ל-11,200 ₪ בשלוש השנים האחרונות. לפי תקנה 8 הפיצוי הוא 131,600 ₪. בלעדיה, לפי השכר האחרון בלבד, הוא היה 112,000 ₪. התקנה שומרת כאן 19,600 ₪ (גזירה שלנו מנוסח התקנה).

שימו לב למה שמתקבל כשמצמידים את תקנה 4(1) לתקנה 8: בסיס הפיצויים יודע לעלות ואינו יודע לרדת. העלאה מרימה את כל השנים; הפחתה אינה מורידה אותן. זו אסימטריה שקיימת בתקנות במפורש, והיא פועלת לטובת העובד — אבל רק על החבות, לא על מה שכבר הופקד לקופה.

עברתי ממשרה מלאה לחלקית, או להפך. איך מחשבים?

תקנה 7 מטפלת בזה, ובאותו היגיון של פיצול לתקופות. היא פותחת ״עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית או מעבודה חלקית לעבודה מלאה״, וקובעת כי ״יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו״, ביחס לאותה תקופה.

המשמעות המעשית: מי שעבד חמש שנים במשרה מלאה ואז חמש שנים בחצי משרה אינו מקבל פיצויים לפי חצי משרה על כל העשר. כל תקופה נשקלת לפי היקפה. זו נקודה שנופלת הרבה בתלושים, ובעיקר אצל מי שצמצם משרה לקראת סוף הדרך — למשל במסגרת סיום עבודה מתוכנן.

אני עובד שעתי או קבלני. מה השכר הקובע שלי?

שתי הוראות נפרדות. ראשית, השיעור עצמו שונה: סעיף 12(א) מקנה לעובד בשכר ״שכר שבועיים לכל שנת עבודה״, ולא שכר חודש. שנית, לשכר קבלני יש כלל ייחודי — תקנה 9 קובעת שבשכר כאמור ״יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים״.

כלומר דווקא כאן אין ״שכר אחרון״ נקודתי אלא ממוצע שנה. לעובד שעתי שהיקף העבודה שלו משתנה מחודש לחודש זה הכלל שקובע, והוא מסביר למה חודש אחרון חלש או חזק במיוחד אינו משנה את התמונה. סעיף 12(ב) מוסיף שהשר רשאי ״להגדיל בתקנות את שיעור פיצויי הפיטורים לעובד בשכר״, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה.

עבדתי בשתי משרות אצל אותו מעסיק. שתיהן נספרות?

לא. תקנה 1א היא הוראה קצרה שקל לפספס, ויש לה שיניים: ״יובא בחשבון שכר-העבודה שהשתלם לעובד על ידי אותו מעביד בעד משרה אחת בלבד כמקובל באותה עבודה״.

כלומר גם כשאותו מעסיק שילם בעד שתי משרות, השכר הקובע לפיצויים נספר לפי משרה אחת בלבד, ״כמקובל באותה עבודה״. זו ההוראה שהופכת את שאלת היקף המשרה לשאלה משפטית ולא חשבונאית, והיא רלוונטית במיוחד במערכות שבהן אדם מחזיק שני תפקידים תחת מעסיק אחד.

אם הכול מופקד לקופה — למה הפער בכלל קיים?

מפני ששני מסמכים שונים מדברים על שני דברים שונים, ושניהם משתמשים במילה ״פיצויים״.

סעיף 14 לחוק קובע את נקודת המוצא, והיא מחמירה עם המעסיק: תשלומים לקרן פנסיה או לקופת גמל ״לא יבוא במקום פיצויי-פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי״ — או בקביעת השר. סעיף 20 מוסיף שהסכם קיבוצי רשאי לקבוע ״את הדרכים והשיטות לתשלום פיצויי-פיטורים״, לרבות הפקדה לחשבון על שם העובד.

הקביעה שמפעילה את זה בפועל היא האישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים. סעיף 1(א) שבו דורש, לקרן פנסיה, תשלומים ש״אינם פחותים מ-14.33% מן השכר המופטר״ — 8.33% לפיצויים ו-6% לתגמולים. מי שמפקיד 12% בלבד, בלי תשלום ההשלמה של 2.33%, נכנס להוראה המפורשת: ״יבואו תשלומיו במקום 72% מפיצויי הפיטורים של העובד, בלבד״. אותו מבנה חוזר בסעיף 1(ב)(2) לקופת ביטוח: 11% ועוד ביטוח אבדן כושר עבודה מחליפים 72%, ועם תשלום ההשלמה — 100%.

במקביל, צו ההרחבה לפנסיית חובה קובע בסעיף 6(ד) את שיעורי ההפקדה שתקפים מ-1.1.2014: 5.5% עובד, 6% תגמולי מעסיק ו-6% פיצויים, סך הכול 17.5%. סעיף 7 לצו קובע שתשלומי המעסיק לפיצויים ״יבואו במקום תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים״.

כשמחברים: עובד שמכוסה רק בצו ההרחבה מופקדים לו 6%, והרגולטור עצמו אומר שזה מחליף 72% ולא יותר. את יתר 28% חייב המעסיק ישירות, והם מחושבים — כפי שראינו — על השכר האחרון. הניתוח המלא של ה-72% יושב במדריך פיצויי פיטורים, והשאלה אם ההסדר חל עליכם בכלל מוסברת בסעיף 14.

ונקודה שחשוב להכיר: סעיף 2(ג) לאישור הכללי מבהיר ש״אין באישור זה כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצויי פיטורים לפי החוק״, וסעיף 2(ב) מחייב ״ויתור המעביד מראש על כל זכות שיכולה להיות לו להחזר כספים מתוך תשלומיו״. כלומר הכסף שהופקד הוא של העובד — אבל ההפטר של המעסיק מההשלמה אינו הצהרה שבקופה יש את סכום החוק.

המילה המדויקת היא ״הפטר״, לא ״כיסוי״. ה-100% שבאישור הכללי הוא פטור מחובת ההשלמה, לא התחייבות שהצבירה שווה לשכר אחרון כפול שנים. בדיוק משום כך מי שקיבל העלאות מגיע ל-75% ולא ל-100% גם במסלול המלא.

שאלות נפוצות

המקורות של המאמר הזה. חוק פיצויי פיטורים, תשכ״ג-1963 — סעיפים 1, 12, 13, 14 ו-20: btl.gov.il (PDF). תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ״ד-1964 — תקנות 1, 1א, 2, 3, 4, 7, 8 ו-9: btl.gov.il (PDF). אישור כללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים — סעיפים 1(א), 1(ב) ו-2: gov.il (PDF). צו הרחבה לפנסיית חובה (נוסח משולב) — סעיפים 6 ו-7: gov.il (PDF). להמשך קריאה: פיצויי פיטורים, סעיף 14, שעות נוספות, פנסיה חובה, משיכת כספי פיצויים, זכויות בעבודה, מילון המושגים וכל המדריכים.
עודכן לאחרונה: 22 באוקטובר 2026.
אין באמור ייעוץ פנסיוני, ייעוץ השקעות, ייעוץ מס או ייעוץ משפטי. מפת הכסף איננה גוף ממשלתי ואיננה קשורה למשרד העבודה או למוסד לביטוח לאומי. הסכומים שמוצגים כאן נגזרים מנוסח הסעיפים, מהתקנות ומשיעורי ההפקדה, מוצגים ללא תשואה ואינם תחליף לבדיקת התלוש והדוח השנתי שלכם.